<h1>ראבי"ה סימן קכ"ט</h1>
<h2>דף מח.</h2>
והלכתא תשעה שאכלו דגן ואחד שאכל ירק או טיבל רק בציר או שתה עמהם כוס של יין מצטרף. ונראה שצריך לטבל או לאכול כזית ירק או לשתות רביעית הלוג, דתרי קולא לא אמרינן. ורובא דמינכר בעינן, כגון לכל הפחות שבעה שאכלו דגן אי נמי תרי מגו תלתא. והני מילי לאצטרופי אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. כתוב בדברי רבינו אלפסי אמרו רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לתלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן, וגם אני שמעתי כן. [ואינו נראה] בעיני, דהא פסקינן בריש פרקין הלכתא כמר זוטרא דחמיר עשרה משלשה, ואין בידי לחלק בין הפרקים. ותו דבהדיא גרסינן בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנים מתני' כר' שמעון בן גמליאל, דאמר עלה למטה והיסב עמהם אפי' לא טיבל עמהם אלא בציר מזמנים, ומייתי התם עובדא דשמעון בן שטח: פירש רבינו שלמה דכזית שיעורא דרבנן הוא, ופלוגתא דר' מאיר ור' יהודא בשיעור דרבנן, דמדאורייתא שביעת כרס בעינן, והיינו לישנא דהם דקדקו, וכיון שמחויב מיהא מדרבנן הוא כאלו מחויב מדאורייתא ומוציא את הרבים ידי חובתן ואפי' הם חייבים מדאורייתא. כך פירש כאן, וגם בפרק מי שמתו פירש שכזית וכביצה הם מדרבנן. ובהלכות גדולות פירש דמאן דאכל כזית מפיק למאן דאכל כזית אבל לא לאוכל שביעת הכרס. ורש"י הקשה עליהם מינאי המלך, דאלו אכל שמעון בן שטח כזית הוה מפיק להו, אבל השתא שלא אכל כזית לגרמיה הוא דעביד. ור"ח פירש בירך להוציא עצמו ולא לינאי וחביריו שהם היו צדוקין. וכל זה אינו נכון בעיני, דכי היכי דבפרק מי שמתו דקיל שיעורא דרבנן וקטן מפיק לאוכלו אמרינן התם דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא, הכי נמי הכא, וסתמא דמילתא ינאי המלך אכל שביעת הכרס, דאין עניות במקום עשירות, ומשמע נמי שאם אכל כזית דגן הוה מפיק להו, מדמייתי עלה אבל להוציא וכו'. הלכך מסתבר דכזית וכביצה הם מדאורייתא, כאשר דקדקו לה מקראי לקמן בפרקין ובסוף פרק כיצד צולין, ושיעור דרבנן הם לחמניות ופת הבאה בכיסנין [או פחות מכזית ופחות מכביצה]. ואע"ג דמייתי עלה הך דר' מאיר ור' יהודה, אינו אלא להודיענו שיש דבר שחייב מדאורייתא ויש מדרבנן, כדפרישית: אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל הזן בשעה שירד להם המן יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד ושלמה בנו תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואע"ג דאיכא תנא שאמר הטוב והמטיב דאורייתא, סוגיא אזלא דלאו דאורייתא הוא. ולהכי פתחינן לה בברוך ולא הויא כמו סמוכה לחברתה. ובסופה אין חתימה, דהודאה בעלמא היא, שבכל יום ויום הוא גמלנו וכו' אינו מגוף הברכה אלא ענין אחר הוא, כמו שנתקן אלהי נצור אחר התפלה. וכן מצאתי: ת"ר סדר ברכת המזון כך היא ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, נחמינו ה' אלהינו וכו' עד ונחמינו בה כי אתה בעל הישועות ובעל הנחמות בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים, ואומר קידוש היום באמצע, כדאמרינן בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. ובתשובת רבינו יצחק כתב שאומר רחם ה' וכו' כמו בחול. וגם רש"י פירש ב' לשונות. ואין לך נחמה גדולה ממה שירחמנו, ולא חיד(ו)ש אלא ש[מ]סיים בנחמה [כמו] בחול. ואין להשיב על דבריו דהרי אסור לשאול צרכיו בשבת, דבהדיא גרסינן בירושלמי דשבת מהו לומר בשבת אבינו מלכנו רוענו וכו', ומסיים שא[ו]מרו, דטופס ברכות כך הוא. ולפי זה מתחיל [ברחם]. ובירושלמי מפרש והחליצנו וכו' ואית דאמרי כמו ועצמותיך יחליץ. אבל בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס בפ' עשרים תניא ר' יהודה אומר הקדוש ברוך הוא שמר את השבת ראשון בעליונים ואדם שמר את השבת [תחלה] בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו שנאמר ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך וגו' ולפי שהשבת ניחמה את אדם הראשון לפיכך אומרים נחמינו ה' אלהינו כו' בכל שבת ושבת. והא דאמרינן לקמן פתח ברחם וכו' משמע מפר"ח דאשבת קאי, ולעיל מיניה פירש מתחיל בנחמה נחמנו ה' אלהינו וכו'.
